מאת: צבי גיל 14.9.2006 מתוך "זרקור"
החמצה היא עניין אישי,התוצאות הן לעתים לאומיות.
מנהיגות ומדינאות הן צרוף של תכונות אישיות ומצבים נסיבתיים. ככה היה בהיסטוריה וככה הווה, כאשר אנשים גדולים משתמשים בנסיבות כדי להפגין מנהיגות, לצקת בה תוכן ,לנבט את העם ואת הצמרת שלו בשעות מבחן, ולעשות מעשים שיירשמו בהיסטוריה. אצלנו היה אחד כזה, דוד בן גוריון.מנחם בגין השתמש רק חלקית בנסיבות שנזדמנו לו ב"קמפ דיוויד",שהתוצאה הייתה היסטורית- הסכם שלום עם מצרים.רבין,בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה,התקרב לדרגת מנהיג ואפשר שדרכו אל הפסגה נקטעה ברצח, אף שאין כול ביטחון שהוא היה מגיע לשם. לכך יש להוסיף שמנהיג לא נולד שכזה והוא צומח עם הזמן ועם המציאות
את עמיר פרץ ראיתי כמנהיג עולה הרבה לפני הבחירות, ובמאמר באתר זה לפני שלוש שנים בקירוב, מאמר שחזרתי עליו כעבור שנתיים, שקוראים מן הסתם זוכרים אותו, הכתרתי אותו במילים : "מדוע לא עמיר פרץ". אין טעם לחזור על הסיבות שהבאתי לכך שהאדם ראוי לתת לו סיכוי.שיקול נבון ראשון מצדו היה שלא ליטול על עצמו את תפקיד שר האוצר, תפקיד שהוא יכול היה לבחור בו. זה היה מרשם בטוח לכישלון,גם כן בשל צרוף נסיבות.במפלגתו אמנם היו שייחלו שפרץ ייטול את התפקיד, בנימוק שהדגל שלו היה כלכלי חברתי.אך כמי שלמד להכיר את קן התככים של מפלגה זאת,"הכוונה הטובה" הייתה לטרפד אותו, והוא לא נפל לתוך המלכודת.
אך לפרץ הייתה הזדמנות יוצאת דופן, לאו דווקא בכך שהוא נבחר כיו"ר מפלגת העבודה,אלא בשמשו שר ביטחון בעת הלחימה בלבנון.צרוף נסיבות.כאן הוא יכול היה להטביע חותמו, ואם לא בידענות ביטחונית אזי ב common sense - השכל הישר אשר פוליטיקאים ומצביאי צבא רבים מגלים אותו כחכמה לאחר מעשה.ככה למשל רק לאחר המלחמה גילה אלוף(מיל) דוד עברי כי המטרות של צה"ל הושגו אחרי שלושה ימים, ולא היה צריך לגרור את הלחימה וההסתבכות מעבר לזה. דווח בשעתו שגם הרמטכ"ל וקצינים בכירים היו בערך באותה דעה אם כי לאחר זמן מה. נאמר ששה ימים, הרי זה המודל למלחמות מוצלחות שלנו.ואם אמנם זאת הייתה דעתו של הרמטכ"ל מי מנע מרא"ל חלוץ מלשכנע את הממשלה לקבל את עמדתו.האם שר הביטחון שמע על כך.האם חשב על כך. גם כותב שורות אלה שאין לו מושג רב לא בעניינים טקטיים ולא בענייני אסטרטגיים, המליץ להוריד את רף הציפיות ולקצר את המערכה. השבת השבויים כעילה ללחימה,וכיעד מרכזי של המלחמה הייתה משגה לא רק תפיסתי אלא אסטרטגי.הא- ראייה, המלחמה הסתיימה והשבויים לא הוחזרו,וגם זה נרשם בטור הזכות של החיזבאללה ובטור החובה של ההנהגה שלנו כולל כמובן של שר הביטחון.
היכן היה עמיר פרץ שעליו נאמר שהוא לומד חרוץ ותופס עניין.היכן הוא הלך לאיבוד.בפומבי הוא נקט עמדה נצית מאוד ובפאתוס שלא היה מבייש את דור תש"ח.בנושא השבויים הוא דווקא דגל בפחות דיבורים.אולם בכל נושא אחר הוא דיבר הרבה ובטונים בוטים בכל הקשור ליריב.כאילו ביקש להופיע כמצביא במקום כמדינאי.זאת לא רק במהלך המלחמה אלא גם אחריה.רק פעם אחת הוא הזכיר את הצורך לחדש את השיחות עם הסורים,אך מהר מאוד קולו נדם,מכיוון שזה לא היה פופולארי. בהכללה, הרושם הוא שהוא לא הנהיג.הוא נגרר. הוא לא ביסס את מנהיגותו לא בצה"ל במהלך הלחימה, לא בממשלה ולא במפלגתו שלו בעניין הצעת התקציב שמפלגתו הייתה שותפה מלאה לו.לבסוף בישיבת הממשלה שבה התקבל התקציב ברוב גדול,הוא נעדר מן הישיבה וכאשר חזר הוא ביקש שיירשם שהוא נמנע.צעד זה כונה בידי כמה מחבריו בממשלה "מעשה ילדותי", ואילו המנהיג ראה בהצבעת חבריו בעד התקציב תקיעת סכין בגב.
בדיון המתיש בוועדת הכספים דרושה הייתה החלפת הנציגים של העבודה בוועדה . הוא לא הצליח להכריע מהר בעניין משמעת קואליציונית במפלגתו שלו. או שיש משמעת או שיש אנרכיה קואליציונית,וגרוע מזה- אם אנרכיה זאת ,במפלגה שהיא שותפה בכירה בקואליציה, גולשת אל הממשלה.פרץ "זיגזג" ,כהגדרת השר בנימין בן אליעזר ,בנושא הקמת וועדת חקירה ממלכתית, לאחר שהוא היה שותף פעיל בהחלטה להקים שלוש וועדות.וגם כאן הוא חיפש מקלט בפופוליזם מפלגתי, ולא דווקא קריאת הדופק הציבורי. הציבור שדורש שמנהיגים יסיקו מסקנות,לא מעוניין בוועדת חקירה ממלכתית,ובעניין זה לא התקשורת ולא אליטות מסוימות, או גורמים אינטרסנטיים,אינם משקפים את דעת הקהל.
לא אלה התכונות שדרושות ממנהיג וממדינאי. גם אם יקרה נס ועמיר פרץ יצא ממאבק ההישרדות ללא צלקות עמוקות,את הילת המדינאי- המנהיג הוא איבד.זאת אבדה שקשה להחזיר אותה.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
